עייפות החומר - על שחיקה ומוטיבציה ומה שבינהן
עומד להתחיל הקורס. הקדשתם המון מאמץ בכתיבת התכנים והמצגות, במחשבה על איך להציג את הנושאים, איך להוסיף חוויה ולהתאים את הדוגמאות הכי רלוונטיות. בלילה שלפני השיעור הראשון, יש מצב שאפילו לא הצלחתם להירדם מהתרגשות, כי למרות שאתם מלמדים כבר כמה שנים, אתם אף פעם לא יודעים למה תצפו כשתיכנסו לכיתה ותפגשו את הלומדים. נגמר השיעור. לעומת מה שקיוויתם, היה מחריד. הלומדים היו עסוקים בשלהם – הפריעו או אפילו סתם לא הגיבו ושתקו כשהראש שלהם בתוך הטלפון או המחשב. הזמן לא היה בעדכם והשיעור פשוט נגמר והשאיר אתכם ללא אוויר לנשימה וללא מוטיבציה להמשיך את הקורס, או בכלל ללמד. אם החוויה הזאת מוכרת לכם, דעו שאתם ממש לא לבד. לעמוד בפני קהל וללמד תוכן מורכב במשך שעה וחצי ויותר, זו עבודה מאוד קשה שמי שלא עבר אותה, לא יבין. כשאנחנו עומדים בכיתה, אנחנו לרוב חושפים את עצמנו בפני רבים שאת רובם אנחנו לא מכירים.כשאנחנו מלמדים בזום, לפעמים אנו נואמים לעשרות מסכים שחורים ולא בטוחים מי מקשיב בצד השני. ואחרי כל העבודה שאנחנו משקיעים, לסיים בהרגשה של עצב או אכזבה, זו חוויה מאוד מצלקת. אני פוגשת ומקשיבה לכל כך הרבה מרצים ומרצות שמגיעים לפגישת הייעוץ על גבול דמעות ואכזבה והפנמה שכנראה לא נועדו ללמד, או שזה "לא בשבילם".
אבל האם זה נכון? האם בשלב מסויים פשוט "נגמר הגז" וזה אומר שצריך לוותר?
קורה גם שאני שומעת משפטים שונים מהמרצים והמרצות כמו: "הסטודנטים מצפים שנאכיל אותם בכפית" או "הם בכלל לא רוצים להיות פה, אז למה שיקשיבו".
בין אם נגמרה המוטיבציה הפנימית ובין אם אנחנו חושבים שהסטודנטים של היום הם לא הסטודנטים של פעם, התוצאה היא תמיד זהה – הסטודנטים מנותקים מהשיעור והמרצה מסיימת או מסיים את השיעור בהרגשה רעה ובחוסר הגשמה עצמית.
אז איך אנחנו מתמודדים עם שחיקת המוטיבציה? ומה עושים כדי באמת לחבר את הלומדים לשיעור?
במידה והזדהתם עם כל מה שנאמר עד כה, אשמח אם תשאלו את עצמכם כמה שאלות:
האם יצא לכם פעם לשאול בכיתה "מה הייתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?" או אפילו "מה הציפיות שלכם מהמפגש הזה?"
האם חשבתם מה יהיה העיסוק המרכזי של הלומדים ביום של אחרי הלימודים?
האם הדוגמאות שהכנסתם לשיעורים – מדברות את עולם התוכן של הלומדים?
האם אתם מגוונים את השיעורים בסרטונים, תרגולים ובחקרי מקרה או בעיקר מרצים והלומדים כותבים?
אם הרגשתם שעניתם על רוב השאלות ב"לא" – ייתכן שמכאן צומח השורש של השחיקה.
בואו רגע נתחיל מהסוף. כולנו כבני אדם, רוצים לראות ולהיראות.
להרגיש שייכים, חשובים, משמעותיים.
בין אם אני מרצה העומדת בפני 100 סטודנטים ובין אם אני אחת הלומדות השקטות בתוך קהל גדול של פרצופים. ומתי אנחנו מרגישים שרואים אותנו? כשמנסים להכיר אותנו. להבין את העולם שלנו, מי ומה אנחנו רוצים להיות.
"יצא לך לשאול את השאלות האלה לגבי עצמך?" שאלתי אותה, בעודה יושבת מולי כבויה ועצובה. "האמת שלא... אני מלמדת כבר 15 שנים במוסד הזה, אבל אף פעם לא חשבתי להביא להם דוגמאות מהעולם שלהם". שלחתי אותה הביתה עם כמה משימות. לאחר כשבוע נפגשנו לפגישה נוספת. מבעד למסך היא חייכה אליי חיוך שובב ונראתה מרוצה מעצמה למדי. "נוווווווו... ספרי לי הכל! " עודדתי אותה לחלוק את הבשורות.
"הכנסתי למצגת דוגמאות מהעולם שלהם והדיון פשוט פרח! היו סטודנטים שחלקו וסטודנטים שהגיבו וזה יצר זרימה שבה נראה שכולם התעוררו ומתרגשים לקחת חלק פעיל בשיעור!"
ברגע הזה גם הלב שלי קפץ בתוך הגוף. אין כמו לשלוח מרצה עם עצה מסוימת ולראות אותה חוזרת מחייכת ומאושרת עם עיניים נוצצות. ובואו נגיד את האמת, מאוד כיף שמשהו שאמרת – אשכרה עובד!
"אז איך סיימת את השיעור? באיזו הרגשה?" שאלתי אותה כולי מתרגשת עם ההתרגשות שלה. "חייכתי פעם ראשונה מזה הרבה זמן. סוף סוף הרגשתי שזו לא אני נגד הסטודנטים, אלא אנחנו ביחד, לומדים, טועים, דנים, מתרגלים. הרגשתי שעשיתי משהו משמעותי, שהם באמת הבינו ובאמת מתרגשים ללמוד עוד בהמשך. לא חשבתי שארגיש ככה מכזה דבר קטן." אבל זה בדיוק ככה. הדברים הקטנים האלה, הם אלו שמשנים את הכל. אני לא יכולה ללמד קורס שנתי בתחום מסוים בלי להכיר את הלומדים שיושבים בכיתה. אני בטח לא יכולה לצפות מהם להתחבר לחומר הנלמד, אם הוא לא מדבר אליהם, לעולם המושגים שלהם, לרמת הידע והניסיון, אפילו לשפה המדוברת.
כשנושאי הלימוד מתחברים ישירות לעולמם של הלומדים, נוצר ריקוד נפלא. הלומדים "מחווטים" את התוכן עם דוגמה או דמות מהחיים שלהם, מה שמאפשר להם ליצור קשר רגשי, לבסס דעה ואפילו לפתח חשיבה ביקורתית ולהטמיע את הנושא בחיי היומיום שלהם. כשגורמים להם לדמיין את יום העבודה הראשון שלהם, או ההתנסות הראשונה המעשית שלהם עם החומר, נוצרת תחושת חשיבות, משמעות, הזדהות, רצון להצליח ולהתנסות ולטעות, כדי שאגיע ל"עולם האמיתי", הם כבר עברו טבילת אצבעות ראשונית. הם כבר לא טאבולה ראסה.
אני יודעת מה אתם חושבים..."זה קל אם יש קבוצות קטנות. זה בלתי אפשרי בכיתות גדולות". וזו אמרה לא נכונה. כי גם בכיתה גדולה מאוד, עדיין אפשר ליצור מרחב מאפשר. לזכור איזה סטודנט נתן איזו דוגמה ולהזכיר את זה לאחר מכן במקום הרלוונטי, לתת להם להביא את הדוגמאות לשיעור, לשמוע את הסיפורים שלהם או אפילו בעזרת מנטימיטר או פאדלט – לתת להם לחוות דעה.
אז אולי זו לא שחיקה, אלא רצון לרענון, התחדשות, להביא את מי שאתם בכיתה – עם הרגש ולהתחבר למי שמקשיב לכם, לראות אותו באמת, לתת לו מקום, אפילו קטן.
"אני אראה אותך כשאתה תראה אותי". יש כל כך הרבה דרכים לראות – בואו נפקח את העיניים ונפתח את הלב וננסה משהו קצת שונה, קטן, שיעלה חיוך.
אם הפוסט הזה גרם לכן לחשוב על הקורס שלכן אחרת, זה בדיוק המקום שבו מתחיל שינוי אמיתי. רוצים לדעת איך עושים הכל עם החומרים שלכם?מוזמנים לקבוע פגישת היכרות איתי למסלול ייעוץ פרטי או להיכנס לקטלוג הקורסים ולהירשם, אני כאן לכל דבר.
תגובות